עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות
חיילת בת 20, נכון ל06.01.2018
מיניות, אמנות, תשוקה, למידה. הכל במערבולת אחת.
אוהבת לאהוב. אוהבת להיות נאהבת.
בתמונת כותרת, אגב, זו אני.
נושאים
ארוטיקה  (2)
תשוקה  (2)
אהבה  (1)
אלכוהול  (1)
הנאה  (1)
זכרונות  (1)
חורף  (1)
מחשבות  (1)
סקס  (1)
צבא  (1)
משמעות החיים
•  הנאה תשוקה סקס
•  למידה חוכמה ידע
•  התקדמות השגת מטרות
•  אהבה רגישות הבנה
השיכור האהוב שלי
13/01/2018 03:37
Anastasia
אהבה, אלכוהול, זכרונות, חורף
"אני מצטער, אבל רק כשאני שיכור יש לי את האומץ לדבר איתך." 

הוא אמר לי כשישבנו מחובקים על הספה הקטנה בדירה שלו, הוא מעביר אצבעות בשיער שלי, זה תמיד הדהים אותי איך ידיים כל כך גסות כמו שלו, יכולות להעניק את המגע הכי רך ועדין שנברא. 
אני מקופלת לכדור קטן לצידו, בתוך החיבוק שלו, ממש כמו פעם, לפני שלוש שנים. וכל העולם הופך להיות תפל וחסר משמעות, כשאנחנו מחובקים ככה בלילה חורפי קר. 

"אני כל כך אוהב אותך. את כל כך מדהימה. מגיע לך כל כך הרבה יותר ממה שאני מסוגל לתת לך." 

המילים האלה הדליקו בלב שלי ניצוץ קטן של תקווה, שכבה ונדה כשהוא הגה את המילים האחרונות של המשפט שלו. 
למה הוא לא מבין שאין לי צורך במשהו מעבר? למה הוא לא מבין שאין לי רצון למשהו מעבר? 

"אני יודע שאני שיכור. ואת יודעת שאני מדבר המון במצבים כאלה. ואני מודה, אני מפחד. אני רועד מפחד. זה למה אני לא מסוגל לתת לך להתקרב אלי יותר מדי." 

וכמה שזה אירוני, בחיי. כי עכשיו אני הכי קרובה אליו שאפשר, הוא רק לא מוכן להודות בזה. 

"אני כל כך רוצה עוד לילות כמו זה. נשבע לך. אני כל כך רוצה." הוא חוזר ואומר, ואני רק מחייכת בעיניים עצומות, חורטת את המילים שלו עמוק עמוק בתודעה שלי, ככה שתמיד אוכל לשלוף אותן החוצה ולהזכר בו כשהוא יהיה רחוק. והוא יהיה רחוק, אני יודעת, זה תמיד ככה. 
חורטת בזכרון שלי את המגע שלו, את ריח הגוף שלו, את הטעם של השפתיים שלו. 
את המבט הכנה בכחול העמוק של העיניים שלו. 

"אני אוהב אותך, אנה שלי, אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך. ותמיד אוהב אותך, המלאך שלי." 

הוא השיכור האהוב עלי, כי רק ככה כל החומות והמגננות שלו יורדות, ואני שוב רואה בו את אותו ילד בן 18 שהוא היה לפני 6 שנים, כשרק הכרתי אותו. לפני צוק איתן. לפני הכל. כשהוא עוד האמין בטוב שיש לעולם להציע. 

2 תגובות
מקלחות
12/01/2018 00:18
Anastasia
סקס, תשוקה, מחשבות, צבא, הנאה, ארוטיקה

התור של הבנות מחוץ לתאים למקלחות ארוך.


הן צועקות ומזרזות אחת את השניה, כי כולן רוצות להספיק להנות מתחת לזרם החזק של המים הרותחים אחרי יום ארוך וקפוא במיוחד. 


אני הגעתי לשם ראשונה, פתחתי את זרם המים כשהמקום עוד היה ריק, ומאז אני עומדת תחתיו, מתעלמת באלגנטיות מהבנות שצועקות לי לצאת. 


אני מביטה למטה על הגוף שלי, מעבירה אצבעות על החזה שלי ועל הבטן, משחקת עם העגיל בטבור, קצת מסובבת אותו לשם ולכאן, בודדים אלה שיודעים, אבל האיזור הזה בגוף שלי הוא כמעט הרגיש ביותר. 


היד השניה שלי מטיילת למטה יותר, אל בין הרגליים, וזרם הצמרמורות שאני חווה הוא כמעט מיידי. 


במיומנות שנרכשת עם נסיון והתמדה, שתי אצבעות מחליקות פנימה ואני פולטת אנחת הנאה אחת קטנה, נושכת מעט את השפה כדי למנוע מעצמי להמשיך ולהשמיע את הקולות, מהפחד שלמרות זרם המים הרועש, עדין הבנות ישמעו אותי ויגלו את הסיבה האמיתית שלי ללמה אני מסרבת בכל תוקף לצאת מהתא. 


שתי האצבעות שלי משחקות להן בפנים, מהר יותר ולאט יותר, פנימה והחוצה. עם האגודל אני מתחילה לשחק על הדגדגן, בנקודה מסויימת שרק גבר אחד הצליח אי פעם להגיע אליה אחרי שהוא חזר וחקר שוב ושוב את הגוף שלי. 


היד החופשיה שלי מנסה לתפוס את הקיר, כי הרגליים קצת רועדות ואני חייבת עוד אחיזה בעולם החיצוני. 


החמימות התוך גופנית שלי מרגישה מדהים, והרטיבות שאינה קשורה למים של המקלחות, ממכרת. 


"הו פאק." אני אומרת ללא קול, עוצמת חזק חזק את העיניים ומרגישה את הרטט שעובר בכל סנטימטר של הגוף שלי.


אחרי זה אני לוקחת כמה נשימות עמוקות, קצת סבון ושוטפת את עצמי מחדש. 


מכבה את זרם המים ויוצאת ערומה החוצה. לעולם לא אבין את הבנות שבאות על מדים מלאים למקלחות, אני באה רק עם מגבת תמיד.


"הגיע הזמן." אומרת לי מישהי מהמחלקה הצעירה, וחוץ מלהרים גבה לכיוונה, אני כלל לא מגיבה. 


אני הולכת עם חיוך לחדר, ורק בדרך אגב חושבת על זה שחבל שאין מישהו, או מישהי, שיעשו את זה למעני ואני אוכל לשכב על הגב ולהנות מהמחווה הקטנה הזו.


3 תגובות
בערום
06/01/2018 00:59
Anastasia
תשוקה, ארוטיקה
ובערום מוחלט, לבושה במה שאמא הולידה אותי בו, עמדתי אל מול העיניים החוקרות שלהם. 
והם בדקו, הסתכלו, אבל לא נגעו. הם גם לא היו צריכים לגעת, כי העיניים שלהם העבירו לי צמרמורות במורד עמוד השדרה. 
כמו במחברת בלתי נראית, הם רשמו את מידות הגוף המדויקות שלי. חישבו סנטימטרים בין כל הקעקועים שלי ואת הצורות שהם יוצרים על עור השנהב שלי. חישבו את אורך השיער שלי, רשמו איפה הוא יותר חלק ואיפה יותר גלי. ואם השחור של השיער שלי מחליף את הטונים מידי פעם או שהכל נראה כמשיחת מכחול אחת בודדה, שיצרה הילה שחורה מסביב לפני החרסינה שלי. 
ובערום המוחלט, הם בחנו אותי. מצאו את כל הצלקות, השריטות, הפצעים. 
העירו על העמידה הזקופה שלי, על הבטחון העצמי שלי, ופקדו עלי להתכופף, להרכין את הראש. סרבתי. 
ואז הגיע המגע. 
בצורה מצלצלת וכל כך כואבת, שהשאירה סימן אדום שורף על הלחי שלי. 
חייכתי. 
"תודה." לחשתי והטתי את הראש מעט הצידה, מחייכת בעיניים עצומות. 
הרוח הקפואה הכאיבה לעור החשוף שלי והעיפה את ההילה השחורה מסביב לפנים שלי לכל הכיוונים. 
והם רשמו גם את זה במחברות שלהם, רשמו וסרטטו במדויק לאיזה כיוון כל שערה התעופפה וכמה גבוה היא התרוממה מהגוף שלי.
"על הברכיים." פקדו. 
"מביאה לכם את הזכות להיות ראשונים." עניתי. 
כבר ידעתי מה עומד להגיע, אז הזזתי את הראש שלי והרגשתי את הידיים שלהם חותכות את האוויר כמה מילימטרים מהפנים שלי. 
"סליחה. בפעם הבאה אשאר במקום." אמרתי, שוב בחיוך. 

"תכלאו אותה." אחד מהם, כנראה הראשי, אמר בקול קר ונוקשה. 
"היא מסוכנת מדי. היא יודעת לשמור על המקום שלה. היא יודעת להתקדם קדימה." הוסיף. 

שני גברים חסרי פנים ניסו לקחת אותי, לגרור אותי לכלוב קטנטן בקצה הפינה. 
נענעתי את הראש בשלילה, זקפתי את הגב, והלכתי אל הכלוב בעצמי. 
בערום מלא, נכנסתי אל הכלוב. 
ונעלתי את הדלת אחרי עצמי. 
"בבקשה." אמרתי בחיוך והושטתי להם את המפתחות. 

"לא. תשחררו אותה. היא תעשה יותר נזק אם נחזיק אותה כאן. היא הפניקס." אמר שוב אותו אחד שפקד לכלוא אותי. 
וכך קרה. 
אל מול עינייהם, התחלתי לעלות בלהבות. הצווחות שלי חצו את חלל המקום והגברים חסרי הפנים כיסו את אוזניהם. 
כשזה נגמר, מצאתי את עצמי ישובה על הרצפה, עם ראש שמוט, אבל חיה ונושמת. 

"תודה על השיעור שהבאתם לי." אמרתי בחיוך ורוך.

פרשתי את הכנפיים שלי ועפתי משם, מוטירה שובל של להבות וגיצים. 

ובערום מלא, טיילתי ברחובות הקרים. 
כי הרי הגוף כלל אינו מיוחד. 

הנפש?
זה סיפור שונה לחלוטין.
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון