עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

חיילת בת 20 מהחוף הדרומי במישור החוף
התגייסתי ללוחמה כי כאב לי באגו להיות פקידה שמכינה קפה
היום, שנתיים מאז שהתגייסתי, כואב לי בלב שאני רואה את הבית פעם בשבועיים
ועצם העובדה שאם לא הייתי לוחמת, הייתי יכולה להשתחרר בעוד שבועיים. אבל לא. חתמתי על שנתיים ו8.
לא מאמינה ב"לא יכול" יש רק "לא רוצה"
החיים יזיינו את כולנו ממילא, אז לפחות להנות מהדרך.
ואם מישהו החליק על השכל, ובא לו בטוב לשמוע מרמור 24/7 , אז בבקשה:
Eldana1960@gmail.con
חברים
love myselfLee.lea lIM ALMs.deathרק אל תפסיקו לנשום
wolf heartאחת שיודעתGod Is A Woman
נושאים
צבא  (5)
אהבה  (4)
זכרונות  (3)
מחשבות  (3)
ארוטיקה  (2)
חורף  (2)
רגשות  (2)
תשוקה  (2)
אלכוהול  (1)
הנאה  (1)
זוגיות  (1)
טיול  (1)
מטרות  (1)
סקס  (1)
עולם  (1)
שקט  (1)
משמעות החיים
•  הנאה תשוקה סקס
•  למידה חוכמה ידע
•  התקדמות השגת מטרות
•  אהבה רגישות הבנה
מאיפה הגעתי
צומת דרכים
19/10/2018 19:15
Anastasia
צבא, רגשות, זוגיות, טיול, עולם
בעוד לא הרבה זמן מהרגע הנתון שבו אני נמצאת כרגע, ברור לי שאני אעמוד בפני צומת דרכים. 
צומת הדרכים הז תכלול, בין היתר, בחירה שאני לא מוכנה לבצע. לא רוצה בגלל להגיע אליה. 

מאז שאני ילדה קטנה, חלמתי לטוס ולחקור את העולם, לכבוש את פסגת הקאו לאו בתאילנד. לבהות במפלי הניאגרה ולרצות לצלול פנימה, בידיעה מוחלטת שזה אסור וזה כנראה יהיה הדבר האחרון אותו אעשה בחיי. ללכת לאיבוד ביער השחור בגרמניה ולמצוא את עצמי מחדש. לקפוא בקוטב הצפוני עם אורות הצפון מנצנים מעל הראש שלי ולהיות שרויה במצב אופוריה חסר גבולות. 
ואחרי תקופת הצבא, תקופה של שנתיים ושמונה חודשים ביחידה קרבית, תקופה שאוטוטו עומדת להגיע לסופה, אני יותר מתמיד רוצה לעשות את כל הדברים שציינתי וכל כך הרבה מעבר. זו כנראה תחשב אצלי, לעד, כתקופה האינטנסיבית ביותר שחוויתי. 
להחליף מוצב כל שלושה - ארבעה חודשים. אימוני חורף ואימוני קיץ שמחזירים אותך לאווירה של טירונות. הקפצות בשעות לא שעות, פק''ל קבוע של ווסט קרמי עם ציוד קרב מלא, שמגיע למשקל של 10 ק''ג על הגוף שלי. אנשים באים ועוזבים, עולם שלם שהיה חבוי בפני, הפך לכל עולמי. 
מוזיקה מזרית שנמצאת בטופ הפלייליסט שלי. אנשים שמעולם לא דמיינתי שאדבר איתם, הפכו לחברים הכי קרובים שלי. 
שיגידו את האמת, שיכנסו בך, שישפילו, אבל בסוף ידליקו לך סיגריה, יחבקו, ויגידו שזה בסדר, זו רק תקופה וגם זה בסוף יעבור. 
בסוף התקופה הזו, אני רק רוצה להיות חופשיה. להיות אדם לעצמי. ללא כל מחוייבות, ללא הבטחות בהן אני חייבת לעמוד, ללא הפחד מלאכזב, מלפגוע, לא להיות מספיק טובה. 
לשכוח הכל ולהשכח במקום ללא כל קליטה סלולרית וללא כל אינטרקציה עם העולם המודרני. 
כמו שאמרתי, למצוא את עצמי מחדש. להפסיק עם החשיבה הצבאית שכל כך מאפיינת אותי, ואני רואה את זה בכל כך הרבה גוונים בחיים היומיומיים שלי, לצערי אפילו בכתיבה שלי. 
להבין אם אני רוצה להתגייס באמת למשטרה בקריירת חקירות, או לחזור לעולם ממנו הגעתי, וטרינריה. 
להבין מה אני מצפה מעצמי ומהאנשים הסובבים אותי. 
ללמוד בעצם.
זהו שביל אחד בצומת הדרכים. אבל כמובן שזו לא הייתה צומת דרכים, אם לא היו שני שבילים, ששניהם חשובים לי באותה המידה, ועלי לבחור רק באחד מהם. 

השביל השני מצטייר כנער בן 19, עם אינטלקציה נפשית ורגשית, המסוגל לראות מעבר לפני השטח, לחקור מעט עמוק יותר מהאדם הנורמטיבי. 
גבר שבעצם עדין בכלל ילד, אבל הוא כל כך שונה מכל מה שהכרתי עד כה, שלא יכלתי להשאר אדישה כלפיו ביום שהכרנו. והינה עברה חצי שנה מאז, וכמובן שחצי שנה זו לא תקופה לפיה ניתן לשפוט, וכמו שאמא שלי תמיד אומרת, לעולם לא תדע אם האדם באמת שם עבורך עד שלא תאכלו כף מלח ביחד. זו אימרה רוסית ישנה, ובעברית היא נשמעת חסרת הגיון ומשעשעת, אבל הכוונה שלה נכונה ואמיתית. 
אבל חצי שנה זו תקופה שללא ספק, מוכיחה כי יש בסיס להשען עליו, המגדל אמנם רק בתחילת בנייתו אבל עמודי הטווח חזקים ומושרשים מספיק עמוק באדמה, אבל לא מספיק עמוק כדי שמי התהום יתחילו לכרסם ולגרום להם להרקב. 
הוא אדם בעל סבלנות והבנה, רצון להשקיע וגם אם אין ברשותו את כל האמצעים, הוא ימצא אותם. כאילו יש מאין. 
אפילו אם לאדם השני אין את האמצעים, והוא כשל במציאתם, אז הוא יתן לו משלו. ערך כל כך נדיר אצל בני אדם. 
הוא מישהו שאני יכולה לעצום את העיניים שלי, לפרוש את הידיים לצדדים וליפול אחורנית, ולהיות בטוחה במאת האחוזים כי הוא יהיה שם לתפוס אותי. ודבר זה תקף גם מהצד שלי כלפיו. 
מישהו שאני לא מתביישת להודות כי פיתחתי אליו רגשות, זה לקח זמן, בהתחלה לא הייתי בטוחה בכלל שאני רוצה את זה, אבל בסוף הגעתי לנקודה הזו ואני לא מתחרטת עליה. אפילו לא טיפה. 
מישהו שלמדתי לאהוב מעבר להתאהבות הרגעית הראשונית. 

אז למה זו בעצם צומת דרכים?
כי כשאדם מוצא את עצמו במחוייבות כלפי אדם אחר, הוא לא יכול פשוט לארוז תיק גב ענק ולטוס לחצי שנה או יותר. זה לא עובד ככה. 
אני יודעת שהלב שלי ישאר קשור לארץ, לבית, אליו. 
וטנגו רוקדים בזוג, ואסור לי לשכוח שהוא זה שאני רוקדת איתו. 
אני לא דואגת מבגידה. לא מהצד שלי ולא מהצד שלו. אני דואגת מלהרגיש כאב ולהסוות כאב כלפיו. זו אינה המטרה שלי. אפילו לא קרוב.

כרגע יש לי שתי אופציות, להשאר איתו ולהשאר בארץ, ולוותר על חלום ילדות שהתגבש והפך למשהו כמעט פיזית מוחשי מהיום שהתגייסתי.
והאופציה השניה, לוותר על הקשר הזה שנבנה ומתחזק לאט לאט, לנטוש את הבסיס ואת חומרי הגלם, ולטוס למקום אחר, רחוק מכאן. 

אני לא אוהבת את אף אחד מהאופציות האלה. 
אבל, ויש אבל גדול, לשמחתי, שכנראה קיימת עוד אופציה, למשהו באמצע. לא לכאן ולאן לכאן. 
ואז הצומת מפנה עוד שביל באמצע, שביל שאף אחד לא דרך בו לפני. וזו כנראה תהיה הדרך שלי. 

וכמו שרוברט פרוסט אמר פעם; 
"שני שבילים התגלו בפני באמצע היער. באחד, האדמה הייתה פנויה וברורה, ובשני הדשא עוד יכל לצמוח ועלים כיסו אותו לאחר השלכת. התלבטתי קשות באיזה מהם עלי ללכת, ובסוף הלכתי בשביל שבו הלכו פחות אנשים. וזה, זה מה שעשה את כל ההבדל."
0 תגובות
קשה להאמין
15/08/2018 17:36
Anastasia
ש לי משהו באמת טוב בין הידיים.
שאני מצליחה להחזיק בו כמו שצריך. 
שהכל הולך טוב. 
שזה באמת שלי.

שלושה וחצי חודשים.... רק שלושה וחצי חודשים. 
מצליחים לנצח בפער ענק קשר שהיה לי במשך כמעט שלוש שנים. 

Sunshine. That's what you are.


0 תגובות
חודשיים
04/07/2018 11:44
Anastasia
אהבה, רגשות, שקט
כלום זמן. ברור לי.
בעבר גם הייתה לי מערכת יחסים שנמשכה כמעט שלוש שנים במצטבר. 
אבל בחודשיים האלה אני מרגישה יותר טוב ממה שהרגשתי עם האקס שלי כל השלוש שנים ההן. 

אני מרגישה על גג העולם והחלק היפה ביותר, זה שהאדמה לא רועדת מתחת לכפות הרגליים שלי. היא יציבה ובטוחה. 

2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
שדים ומלאכים

פעם, בתור ילדה, חלמתי על האביר שיגיע עם הסוס הלבן ויגרום לי להתאהב בו נואשות.
היום, אחרי שחוויתי שדים רכובים על מפלצות מהגהנום, במסווה של אבירים וסוסים לבנים, אני כבר לא מאמינה באביר.

אני צריכה את המפלצת שתצליח להשאיר אותי חסרת מילים.